תפוצ'יפס נולד במסעדה ניו-יורקית בשנת 1853. האגדה מספרת שיום אחד הגיע למסעדה מפקד תחנת הרכבת ובקש מנת צ'יפס. הצ'יפס שהוגש לו לא מצא חן בעיניו משום היה עבה מידי לטעמו, ולכן הוא בקש מהשף להכין לו מנה חדשה. בתגובה, השף החליט להשתעשע מעט: הוא פרס תפוחי אדמה לפרוסות דקיקות בעובי של נייר, טגן אותן בשמן עמוק עד שהפכו לפריכות, זרה עליהן מלח והחזיר את המנה לאורח. ההצלחה הייתה אדירה וההמשך ידוע.

הכל מתחיל בתפוח אדמה. קודם כל זורעים את זרעי תפוח האדמה בשדות ומחכים להבשלתם. לאחר ההבשלה, מובילים את תפוחי האדמה למפעל שוטפים אותם שוב ושוב ומניחים אותם על סרט נע למכונת הפריסה. תפוחי האדמה נפרסים לפרוסות דקות ושוב עוברים שטיפה. לאחר מכן מטגנים את הפרוסות לאיטן בשמן רותח, עד לקבלת צבע, פריכות, ריח וטעם מושלמים. רגע לפני הסוף מפזרים על הפרוסות מלח ותבלינים ומכונת האריזה אוספת אותן לתוך שקית אטומה ללא מגע יד אדם.

יש 3 סיבות עיקריות שבגללן נראה שהאריזה לא מלאה: 1. משקל התפוצ'יפס בשקית הוא קבוע ומצוין על גבי האריזה. כמות היחידות בשקית נקבעת לפי ריכוז המוצקים בתפוח אדמה: כאשר צפיפות תפוח האדמה נמוכה, יש יותר פרוסות כאשר כל אחת שוקלת פחות. כאשר הצפיפות גבוה, יש פחות פרוסות ומשקל כל פרוסה גבוה יותר. 2. מכיוון שתפוצ'יפס הוא מוצר טבעי בגידול חקלאי שמשתנה מעונה לעונה, הוא גם מושפע מגודל תפוח האדמה: אם תפוח האדמה קטן יחסית, הפרוסות יהיו יותר קטנות וישקעו למטה מה שנותן תחושה שהשקית ""ריקה"". לעומת זאת, אם תפוח האדמה גדול, הפרוסות יהיו גדולות ויתנו תחושה של שקית מלאה. 3. כמו שבטח שמתם לב, תפוצ'יפס עשוי מפרוסות דקיקות ופריכות. האוויר שמוכנס לתוך האריזה נועד לשמור על המוצר מפני פגיעה במהלך השינוע שלו (משאיות, הדבקת מחיר, העברה למדף וכו') כדי שאתם לא תסיימו עם שקית מלאה בפירורים.